שיטת אדלר

*לפני כשבוע הצטרפתי לשיחה באחד הגנים, עם אמא חדשה שבאה להתרשם מהגן.* נכנסו לגן, אמא וילדה קטנה, כבת שנתיים. רק נכנסו, והילדה כבר שועטת קדימה בריצה לעבר מרכזי המשחק השונים. התיישבנו סביב אחד השולחנות בגן. האמא - "תראי, תכל'ס, מה שהכי חשוב לי זה האוכל. אני טבעונית. בעלי טבעוני, והילדה טבעונית מלידה. היא לא מסוגלת לאכול בשר, ביצים וגבינות." בזווית

סיפור על פחד, על תחושת חוסר, קושי. סיפור על חשש לא לתת לילדים את מה שהם מבקשים, רוצים. פחד לגדל אותם בתחושה של "אין, של "ריק". פחד מאכזבה. פחד לגרום להם לא לאהוב אותנו. מה יקרה אם לא יקבלו את מה שרוצים? מה יקרה אם ירצו חדר לבד, אבל אין לנו אפשרות לעבור לבית גדול יותר? מה יקרה אם לא

ישבתי עם חברה קרובה לקפה. היא הייתה נסערת למדי בשל אירוע שקרה בעבודה. ישבה מולי ודיברה. תוך כדי השיחה, החלה לבכות. ואני הרגשתי את העצבים עולים ואמרתי בתקיפות: ״די, די, די לבכות... אבל למה את בוכה? אין סיבה לבכי... תעצרי את הבכי. תעצרי, אני לא מבינה אותך...״ *** הזוי, נכון? עד כמה הזויה נשמעת לכם הסיטואציה הזו? אז נכון שלחברה

**טייק 1** היא ישבה מולי. אמא צעירה לשני בנים בגילאי 5 ושנתיים. הבן הגדול, רכושני מאד. שתלטן. מנהיג. בגן הוא זה שמחליט מי ישחק איתו, כמה ישחק איתו ובאיזה משחק ישחק. - אבל, תקשיבי – המשיכה – אם הוא ימשיך להיות כזה שתלטן, אם הוא לא ילמד לוותר ולהתפשר, מה שיקרה בסוף, זה שאף אחד לא ירצה להיות חבר שלו

באחד מהגנים שאני מדריכה, יצא לי לראות השבוע חגיגת יום הולדת. אחת מהברכות שברכו שם את הילד היתה: "שתמיד תקשיב ותשמע בקול אבא ואמא"... ברכה נורא יפה עם ערך רב. אבל למי היא בעצם מכוונת? את מי אנחנו מברכים? לא את הילד..... ברכה כזו היא שיר הלל להוריו.  הם החכמים, היודעים, הם אלה שיכולים הכל, גם את הדילמות והמצוקות וטרדות

  # פרק א' הרגזתי אותך היום, אמא. השתוללתי וצעקתי. זרקתי את האוכל על הרצפה, לא רציתי לבצע את המטלות שלי, הצקתי לחתול, הצקתי לאחותי והצקתי לך. הרגזתי אותך היום. ורציתי לכפר. רציתי להתחיל מחדש. ולא ידעתי איך... כעסת עליי, נופפת לעברי באצבע וצעקת: "תבקש סליחה! אני כועסת. עד שאתה לא מבקש סליחה, אל תבוא אליי, תישאר בחדר. כשתחליט להתנצל,