קליטה והסתגלות בגן ילדים – לא מה שחשבתם והנה תחילת השנה שבה ומתדפקת על דלתנו... כל הורה זוכר את התחושות מהיום הראשון בגן או בבית הספר. את ההתרגשות והציפייה מלווים גם חששות, פחדים וחוסר ידיעה לגבי מה צפוי לילד שלו, איך יקבלו אותו ואיך הוא ישתלב בכל המארג החברתי הרגיש. אבל מה קורה לנו, ההורים, בתוך תהליך הקליטה של ילדינו,

בכל בחירה יש ויתור, לא הבחירה היא שכואבת, אלא הויתור שכרוך בה. רוב הקשיים ו״המלחמות״ שלנו עם הילדים, הם בגלל התסכול שהם חשים בעקבות הויתור. אם נרצה או לא, אם במודע או שלא, בכל רגע נתון אנחנו בוחרים: אם להרים או להוריד את היד, מה לאכול, כמה לאכול, אם לקום בבוקר מהמיטה או להישאר בה, אם ללבוש את הג’ינס הכחול

מה התפקיד שלנו ההורים בגידול וחיבור הבנות שלנו לרגשות ולרצונות הפנימיים שלהן? אם חשוב לנו לגדל את בנותינו שיהיו נשים שמחוברות לרצונות שלהן, שידעו לפעול ולחתור לספק אותם, נשים שלא יחששו לומר: "לא רוצה", או "לא מתאים לי".... אזי לנו כהורה, כאמא, כאשה, יש תפקיד חשוב ומשמעותי בכל התהליך הארוך הזה, כבר היום.  אני מזמינה אתכן לקרוא את הפוסט שכתבתי

הטבע האנושי מאופיין בשאיפה להתפתחות, להתגברות ולהגשמה. האדם מסוגל להתגבר כמעט על כל מכשול, ולהמשיך לחתור בתנועה מתמדת ממצב של מינוס למצב של פלוס. קיים מכשול אחד עיקרי אשר חוסם את המאמץ, ואת הכמיהה להגשמה. מכשול אשר מצמצם את התנועה, גורם לנסיגה ולזהירות יתר והוא – הפחד מפני אובדן תחושת הערך שלנו, או בשמו הנפוץ יותר, הפחד מכישלון. אם נצפה

*לפני כשבוע הצטרפתי לשיחה באחד הגנים, עם אמא חדשה שבאה להתרשם מהגן.* נכנסו לגן, אמא וילדה קטנה, כבת שנתיים. רק נכנסו, והילדה כבר שועטת קדימה בריצה לעבר מרכזי המשחק השונים. התיישבנו סביב אחד השולחנות בגן. האמא - "תראי, תכל'ס, מה שהכי חשוב לי זה האוכל. אני טבעונית. בעלי טבעוני, והילדה טבעונית מלידה. היא לא מסוגלת לאכול בשר, ביצים וגבינות." בזווית

ישבתי עם חברה קרובה לקפה. היא הייתה נסערת למדי בשל אירוע שקרה בעבודה. ישבה מולי ודיברה. תוך כדי השיחה, החלה לבכות. ואני הרגשתי את העצבים עולים ואמרתי בתקיפות: ״די, די, די לבכות... אבל למה את בוכה? אין סיבה לבכי... תעצרי את הבכי. תעצרי, אני לא מבינה אותך...״ *** הזוי, נכון? עד כמה הזויה נשמעת לכם הסיטואציה הזו? אז נכון שלחברה

**טייק 1** היא ישבה מולי. אמא צעירה לשני בנים בגילאי 5 ושנתיים. הבן הגדול, רכושני מאד. שתלטן. מנהיג. בגן הוא זה שמחליט מי ישחק איתו, כמה ישחק איתו ובאיזה משחק ישחק. - אבל, תקשיבי – המשיכה – אם הוא ימשיך להיות כזה שתלטן, אם הוא לא ילמד לוותר ולהתפשר, מה שיקרה בסוף, זה שאף אחד לא ירצה להיות חבר שלו

באחד מהגנים שאני מדריכה, יצא לי לראות השבוע חגיגת יום הולדת. אחת מהברכות שברכו שם את הילד היתה: "שתמיד תקשיב ותשמע בקול אבא ואמא"... ברכה נורא יפה עם ערך רב. אבל למי היא בעצם מכוונת? את מי אנחנו מברכים? לא את הילד..... ברכה כזו היא שיר הלל להוריו.  הם החכמים, היודעים, הם אלה שיכולים הכל, גם את הדילמות והמצוקות וטרדות

  # פרק א' הרגזתי אותך היום, אמא. השתוללתי וצעקתי. זרקתי את האוכל על הרצפה, לא רציתי לבצע את המטלות שלי, הצקתי לחתול, הצקתי לאחותי והצקתי לך. הרגזתי אותך היום. ורציתי לכפר. רציתי להתחיל מחדש. ולא ידעתי איך... כעסת עליי, נופפת לעברי באצבע וצעקת: "תבקש סליחה! אני כועסת. עד שאתה לא מבקש סליחה, אל תבוא אליי, תישאר בחדר. כשתחליט להתנצל,