עבור הורים רבים המחפשים את המסגרת הראשונה עבור ילדם, העובדה כי לא יהיו שותפים להתפתחות היומיומית, הכל כך משמעותית בשנים הראשונות לחייו, מעוררת חרדות. שאלות רבות מתעוררות: האם יש גיל נכון להכניס ילד לגן? מה חשוב לחפש בגננת לגיל כל כך צעיר? כיצד נוכל להיות שלמים כי הגן שבחרנו אכן נכון עבורו? לפני שאנסה לענות על השאלות הללו אסביר תחילה את המקור לקושי שלנו להיפרד לראשונה מילדינו.

הידיעה שלא ניקח חלק במה שהילד חווה במשך היום, לקשיים ולהישגים, אינה קלה לנו ההורים, קחו לדוגמה את האם שחזרה לעבודה כשהילד שלה היה בן 10 חודשים. יום אחד כששבה הביתה, הסתבר לה שבמשך היום התינוק צעד את צעדיו הראשונים ליד המטפלת. היא היתה אומללה מכך שלא נכחה שם וחוותה איתו את החוויה, עד שהגיעה למסקנה שהיא חייבת לעזוב את העבודה ולהישאר עם הילד בבית תקופה מסויימת.
הקושי להיפרד מהילד, ולהעביר אותו לידיים מטפלות אחרות, מוסבר על ידי המושג “מושקעות אימהית ראשונית” (Primary Maternal Preoccupation), שטבע ד.ו. ויניקוט, פסיכיאטר בריטי נודע. כבר מתחילת ההריון, מתחיל אצל האם תהליך של התכוונות מלאה לתינוק, כאשר כל רגשותיה, מחשבותיה והעשייה היומיומית שלה מכוונת כדי ללמוד את צרכיו ולהיענות להם. לדברי ויניקוט, המכוונות הזו הכרחית לבניית מערכת היחסים עם התינוק ומחייבת בניית סדרי עדיפויות אישי שונה מזה שלפני הלידה.
למושקעות הזו יש בסיס אבולוציוני מולד, התינוק נולד חסר אונים ופגיע ודורש טיפול והשקעה, ללא כל תמורה. רגש האהבה שנוצר לתינוק הוא למעשה התיגמול היחיד. בתהליך טבעי, מאבדת המושקעות מהטוטאליות שלה אחרי ארבעה-חמישה חודשים, אבל ממשיכה להיות משמעותית לאם. אם יש לה עיסוקים והתעניינויות אחרות כמו קריירה, מתעורר קונפליקט בין הצרכים האלה לבין המשיכה המשמעותית לטפל בתינוק. בעבר, בחברות המסורתיות, לנשים שמור היה תפקיד האם ועקרת הבית, והקונפליקט לא עלה. היום, רוב הנשים אינן מסתפקות רק בטיפול בתינוק, והן זקוקות לקשר עם מבוגרים וליצירת עולם מאתגר ומסקרן משלהן.

מהו הגיל הנכון להכניס ילד לגן?

אם מתחשבים רק בצרכיו של הילד, אני סבורה שנכון להכניס ילד למסגרת בין הגילאים שנתיים לשלוש, תלוי בהתפתחות האינדיבידואלית שלו. אולם, לא תמיד ניתן להתחשב אך ורק במה שנכון עבור הילד, לאור אילוצי ההורים, ואז עולה קושי ומתעורר קונפליקט.
לגבי גיל שלושה חודשים, הספרות המחקרית אינה חד משמעית. בעבר, פורסמו מחקרים שקבעו כי למעון יש השפעות קשות על ההתפתחות הרגשית של התינוק. לעומת זאת, מחקרים מאוחרים יותר מצאו שהכל תלוי באיכות המעון. אם יש קשר טוב עם מטפלת או גננת, אז לא יהיו נזקים לתינוק. אבל גם אם המחקרים לא חד משמעיים, אני לא ממליצה להכניס תינוקות למעון בגיל זה. תינוקות זקוקים לטיפול של דמות משמעותית אחת אשר יכולה להעניק להם את מלוא תשומת הלב והטיפול הפיזי והרגשי שהם כל כך זקוקים לו.

בגילאים שונים קשיי הקליטה משתנים

ילד עד גיל חצי שנה בערך לא יסבול, לרוב, מקשיי פרידה. יש לו יכולת הישרדות המאפשרת לו ליצור קשרים נוספים חוץ מהקשר הבסיסי עם אימו, לכן אם יקבל טיפול חם – יהיה לו טוב.
בגיל שבעה-שמונה חודשים, ילדים מגיבים קשה יותר על כניסה למעון מאחר והם נמצאים בתקופת ‘חרדת זרים’. בגיל זה הילד כבר פיתח מערכת יחסים מובחנת עם הוריו, והוא מגיב בפחד וחרדה כלפי זרים וגם כלפי קרובי משפחה רחוקים יותר כמו סבא וסבתא.
בסביבות גיל עשרה חודשים מצטרפת לכך גם ‘חרדת נטישה’. בשלב זה, הילד מתחיל את התהליך של התרחקות מהאם ויצירת המובחנות שלו ממנה. בניית המובחנות מעמידה אותו במצב בו הוא רוצה להיות עצמאי, אבל כדי להשיג את העצמאות הוא זקוק לתלות שלו באימו. זהו מצב מאוד קונפליקטואלי מבחינתו, וילדים בגיל הזה מגיבים קשה מאוד על פרידה. אפילו ילדים שהוכנסו למעון בגיל צעיר והסתגלו למקום, עלולים להגיב בקשיי פרידה בבוקר סביב תקופה זו. הקושי הזה נמשך בערך עד גיל שנתיים.

הכל תלוי בגן – בחרו נכון

דבר ראשון, הגננת – הגננת נדרשת להפעיל יכולות דומות מאוד לאלו של האם. הדגש אינו צריך להיות על הישגים לימודיים, אלא על יצירת קשר רגשי טיפולי, חם, מבין וקרוב עם הילד. הגננת אמורה להקדיש תשומת לב לכל המרכיבים הקשורים לטיפול בגוף כמו אכילה, שינה והחתלה. בגיל שנתיים תתווסף יכולת הגננת לאפשר לילד עצמאות, ולהעמיד גבולות יעילים להתפתחותו. גם כשהילד עצמאי יותר, הבסיס הוא קודם כל רגשי והקשר החינוכי ייבנה על בסיס זה.
המסגרת – אין ספק שבחירת מסגרת חינוכית אינה פשוטה. צריך לעשות בדיקות משמעותיות של המקום אליו אתם שולחים את הילד שלכם. חשוב להקפיד על כך שמדובר במסגרת המצוייה תחת פיקוח משרד העבודה והרווחה או משרד החינוך. אם מדובר בגן פרטי, צריך לוודא שהוא שייך ל’ארגון הגנים הפרטים’. הורה שמכניס ילדים למעון או משפחתון שאין בהם פיקוח – צריך להיות עירני ולבדוק בשבע עיניים את מה שמתרחש בגן. בנוסף, חשוב לבוא ולבקר מספר פעמים בגן לפני ההרשמה. אם הגננת אינה מאפשרת השתתפות או צפייה של ההורה בכל הפעילויות, זה סימן לא טוב.
אם בדקתם מספר מסגרות חינוכיות, והחלטתם לאחר שיקול דעת, צאו מנקודת הנחה של אמון שהכל יהיה בסדר. נכון שלא תמיד אנחנו יכולים לדעת הכל, אבל הכי חשוב זה להסתכל על הילד. נניח שהילד שלכם לא הסתגל מייד, אבל מסביב אתם רואים ילדים רגועים משחקים ונהנים, בידקו מה הקושי הספציפי של הילד שלכם ושתפו בכך את הגננת. אם תהיה נכונות מצידה להקשיב, לקבל ולהתמודד עם קשיי ההורה והילד – זה הטוב ביותר שהורה יכול לצפות אליו.

לסיום, פרידות הן חלק מחיינו, וכל פרידה היא שלב מעבר התפתחותי. לאורך כל החיים אנו נפרדים מאנשים, מקומות וחפצים. נפרדים ממשהו מוכר וידוע והולכים לקראת הלא נודע. היכולת שלנו להיפרד ממצב מוכר ולהסתגל למצב חדש תלויה בכלים שפיתחנו במשך השנים. כשילד הולך לגן, לא מדובר באירוע חד פעמי שעלינו לעבור בשלום, אלא בתהליך. האופן שבו נתמודד עם התהליך, יקבע אם הילד ייצא מחוזק מהניסיון, ויצביע על הדרך בה יתמודד עם פרידות ומצבים קשים אחרים בשלבים השונים של חייו.

ד"ר עדה בקר - הסתגלות לגן

הכותבת היא ד”ר עדה בקר, יועצת חינוכית התפתחותית לגיל הרך ומחברת הספר ילד חברותי 

לדף הפייסבוק של עדה 

אני מומחית להתפתחות חברתית של ילדים בגיל הרך, אמא לנמרוד, מיכאל ויהונתן, וסבתא ליובל והללי. במשך יותר מ-25 שנים צפיתי, שיחקתי, ראיינתי, טיפלתי, לימדתי, שוחחתי, הצעתי והשפעתי על המיומנויות החברתיות של מאות ילדים בגילאי לידה עד שש. במשך השנים אספתי את כל מה שלמדתי, וכיום אני מרצה, יועצת ומטפלת בתחום החברתי. בשנים האחרונות פיתחתי את שיטת 'הילד החברותי', אותה אני רוצה להביא לכל בית בישראל שבו גדלים ילדים צעירים.

Leave a Response

חיפוש גני ילדים