ישבתי עם חברה קרובה לקפה. היא הייתה נסערת למדי בשל אירוע שקרה בעבודה. ישבה מולי ודיברה. תוך כדי השיחה, החלה לבכות. ואני הרגשתי את העצבים עולים ואמרתי בתקיפות: ״די, די, די לבכות… אבל למה את בוכה? אין סיבה לבכי… תעצרי את הבכי. תעצרי, אני לא מבינה אותך…״
***
הזוי, נכון? עד כמה הזויה נשמעת לכם הסיטואציה הזו?
אז נכון שלחברה טובה/בן זוג/קולגה אני לא אגיב כך… אבל לילד שלי? ברור שכן.
למה בעצם? 
למה הסיטואציה שהוא עובר או מתמודד איתה, נתפסת אצלי כפחות משמעותית ופחות כואבת מאותה חברה?
למה?
כי הוא קטן? כי ״איזה צרות כבר יש לו״? כי ״זה שלקחו לך לא מצדיק כזה בכי״? ״כי אני יכולה לפתור לו את זה ברגע״?
אולי כי באותו רגע אני מזדהה וכואבת איתו? אולי כי אותו רגע של הזדהות עמוקה יוצר אצלי גלים של פחד על הילד שלי? על ההורות שלי? על ההצלחות ואי ההצלחות שלי, כהורה? אולי כי תפיסת עולמי כהורה, היא שהילד שלי צריך/חייב להיות מאושר, וילד מאושר לא בוכה?
***
הורים יקרים,
כאב הוא כאב.
ולא משנה בני כמה אנחנו, או עד כמה אנחנו בוגרים/מקצועיים/תותחים ….
כאב הוא כאב. פחד הוא פחד.
בכל גיל, בכל מצב.
ובכי?
בכי הוא פורקן. דרך טבעית, נגישה וזמינה להתמודד עם כאב ופחד ולהגיע לשלווה, לשחרר קיטור, לנשום.
אנחנו האנשים הכי קרובים לילדים. וכשהם בוכים ורצים אלינו, הם רוצים לשתף אותנו.
לא מעניין אותם אם יש הצדקה או לא, הם לא רוצים מאיתנו אישורים והסכמות, ולא, הם לא רוצים שנסדר להם את הבעיות. הם רק רוצים להכניס אותנו לחייהם.
***
תנו להם לשתף איך שבא להם. איך שיעשה להם טוב. זה לא העניין עכשיו לשפוט, לבדוק אם הבכי במקום, לבקש פירוט והסבר, וזה גם לא המקום לתת עצות.
תהיו שם בשבילם. כמו שאתם עם חבר טוב. תנו להם כתף, אל תפחדו לאפשר להם לכאוב, לאפשר להם לפחד….. תכילו את הקושי ואת התסכול. תלמדו אותם לקבל את הרגשות האלה, לחקור ולהרגיש אותם עד הסוף.
***
תגידו להם: ״זה באמת מעליב כשחבר מתנהג ככה. אני כל כך מבינה אותך״
תגידו להם: ״יואו איזה באסה. לפעמים דברים לא מצליחים. גם לי קשה כשלא מצליח לי..״
תגידו להם: ״בוא אליי. אני רוצה לחבק אותך…״
ואם זה לא נקרא לגדל אנשים מאושרים – אז אני לא יודעת מה כן….

רווית רביב, מדריכת הורים ומנחת צוותי גנים
מומחית לגני ילדים ומשפחה, מכון אדלר. מובילת התכנית "אדלר בגן", תכנית רב מערכתית הפונה לכל קהילת הגן: הורים-ילדים - צוות, שמטרתה להטמיע ערכים חברתיים ואישיים בגן הילדים כמו: עידוד, שיתוף, אכפתיות, נתינה ועוד

2 תגובות

  1. הי רווית, תודה על מה שכתבת.

    מה קורה ומה לעשות כשהילדה לא בוכה כי עצוב או כואב, אלא “מתבכיינת”, כלומר עושה בכוח כי יודעת שכך תקבל מענה/יחס/את מה שרצתה ולא הסכמנו לה…

    אנחנו מאד בעד להכיל את הבכי שלה ולתת לה מקום לפרוק, אבל קשה לנו עם זה שכל תסכול הכי קטן הופך לבכי.

    לדעתך לכל בכי צריך לתת מקום ולהכיל או שיש סוגים שונים?

    תודה רבה,
    אמא אחת

    1. שלום לך אמא אחת,
      הילדה למדה שככה היא פותרת בעיות בחיים, דרך ״התבכיינות״. זה פשוט עובד לה, ועובד לה טוב.
      תראי, כל ההתנהגויות של הילדים, ההתנהגויות המפריעות והלא מפריעות, מתחילות במקרה. הילדים לא מתכננים אותם. יום אחד, הילדה בכתה כי רצתה משהו, באותו יום יכול להיות שהיית טרודה/לחוצה או סתם במצב רוח טוב, ונתת לה את מה שרצתה.
      כשזה קורה שוב ושוב, הילדה מתחילה לחבר בין ההתנהגות שלה להשגת רצונותיה.
      והחיבור שהיא עושה, הוא בדרך כלל לטובתה: ״בכי עובד טוב אצל ההורים, רק ככה אני מצליחה״.
      ואז עלולים לקרות שני דברים עצובים:
      1. אתם והילדה נכנסים למלחמה מורטת עצבים.
      2. הילדה לא מפתחת את הכישורים שלה להשגת דברים ובוחרת בפתרון הקל והזמין ביותר.
      זה בכי שבודק גבולות, ולא על הבכי הזה נכתב הפוסט.
      מה שאני מציעה לך לעשות:
      1. לגלות *אמפתיה*לבכי ולתסכול של הילדה – ״אני יודעת שאת כועסת״, ״את עצובה עכשיו. אני מבינה״
      2. לשמור על הגבול* למרות הבכי ולא להיכנע.
      3. כשהבכי מופסק, לעודד אותה – *לא* ״כל הכבוד שהפסקת לבכות״
      כן ״ראיתי שהיה לך קשה כשלא הסכמתי ל…. את צודקת. זה קשה. אבל אני חייבת להגיד שראיתי שהתמודדת/התאמצת וגם הצלחת להתגבר. אני מאד גאה בך״
      שיהיה בהצלחה (:
      רווית

Leave a Response

חיפוש גני ילדים