משפטים שאנחנו אומרים לילדים וכדאי שנפסיק

אל תבכה; לא קרה כלום; למה את לא יכולה להיות מסודרת כמו אחותך? אם גם לכם נפלטים פה ושם משפטים לילדים בסגנון הזה, כדאי שתעצרו. כמה משפטים שרובנו נופלים בהם, למה לא כדאי להגיד אותם יותר, ומה אפשר לומר במקומם:

כולנו שואפים להיות ההורים הכי טובים שאפשר, ולגדל ילדים מאושרים שלא יישבו על ספת הפסיכולוג בגיל 25 ויאשימו אותנו בכל הצרות שלהם. אבל מה לעשות, כולנו בני אדם, וכמה הדרכות הורים שלא נעשה או תוכניות ריאליטי עם מבחני הורות למיניהם שלא נראה, בסוף לכולנו מתפלקות פה ושם אמירות, שאיך לומר בעדינות, עדיף שלא נוציא מהפה. הנה כמה משפטים שכולנו כנראה חוטאים בהם לפעמים, וכדאי שנמנע מהם:

“לא קרה כלום”. התרחיש הבא מוכר כנראה לכולנו: הילד או הילדה התרוצצו, מעדו, קיבלו מכה קטנה ופרצו בבכי לא פרופורציונלי. אנחנו, באינסטינקט הורי, ממהרים להרגיע אותם במשפט הבעייתי “לא קרה כלום”. ובכן, דווקא כן קרה. הילד כאוב, אולי נבהל, וזו דרך ההתבטאות הכי זמינה לו באותו רגע. במקום להקטין את התחושה שלו, עדיף לחבק, לגלות אמפתיה (“אני מבינה שקיבלת מכה וכואב לך/נבהלת, זה באמת נראה כואב/מבהיל”), ולתת מקום לבכי, עד שיעבור.

“אין לך ממה לפחד”. הילד מפחד מהחושך? הילדה מדמיינת מפלצות מתחת למיטה? לכולנו יש פחדים, וכן, גם לילדים שלנו. זה שהפחדים שלהם נראים לנו רחוקים מהפחדים שלנו, לא אומר שהם לא מפחידים עבורם. ואין דבר יותר לא מכיל מאשר להגיד לאדם מפחד “אין לך ממה לפחד”. תחשבו על עצמכם לחוצים בסיטואציה מסוימת או כועסים, והצד שמולכם, במקום להכיל את המצב, אומר לכם “תירגעו”. פחות מרגיע. לכן, במקום לזרוק לעברם “אין לכם ממה לפחד”, כדאי לשאול את הילדים על הפחד, על התחושה, לברר איפה זה מרגיש בגוף, וללמד אותם לנשום לתוך הפחד. גלו אמפתיה לפחדים שלהם, וגם יצירתיות. אם החשש של הילדים הוא ממפלצות, למשל, אל תאמרו להם “אין מפלצות בעולם”, זה לא יעזור. אפשר לעשות עבורם סריקה בחדר ולחפש את המפלצת, ובתום החיפוש לעדכן אותם שהיא לא נמצאת. כך הם יקבלו את המסר שאתם מבינים אותם ואת הפחד שלהם.

“זה לא כואב”. כולנו רוצים לעודד את הילדים שלנו ולהרגיע אותם, ואין ספק שלהגיע עם הילד פעם ראשונה לחיסון או לבדיקת דם זה לא דבר פשוט (ולא, להגיד לו “עברת המון חיסונים כשהיית תינוק” לא יעזור. הוא לא זוכר את זה. אבא, אתה היית מוכן לעבור ברית מילה בגיל 40?). עם זאת, להגיד להם “זה לא כואב” זה לא הפתרון, משום שבדיקת דם, חיסון, משטח גרון או כל פרוצדורה רפואית אחרת דווקא עלולה להכאיב להם, ובכלל, כאב זה דבר סובייקטיבי. מה כן אפשר לעשות? להפיג את חוסר הוודאות, להסביר להם עד כמה שניתן על הסיטואציה ועל מה שהולך לקרות, ולהבטיח להחזיק להם את היד/לחבק/להסיח את דעתם עם סרטון נחמד או כל פתרון אחר, שיוכל להראות להם שאתם כאן עבורם.

“אל תגיד את זה, בטח שאתה אוהב את אחותך”. כשהילדים רבים ביניהם, הם לפעמים אומרים אחד לשני משפטים שמאוד קשה לנו כהורים לשמוע. “חבל שנולדת”, “אני בכלל לא רוצה אחות כמוך”, “אני לא אוהבת אותך” ועוד פנינים שכאלה. אבל עם כמה שקשה לנו לשמוע את זה, כשאחים רבים ביניהם זה לפעמים מלא אמוציות, בדיוק כמו שהם אוהבים. להחליט עבורם – בדיוק כשהם כועסים כל כך ובאותו רגע לא חשים אהבה כלפי האח או האחות – שהם כן אוהבים, משדר מסר שאסור להם לבטא את הרגשות שלהם, כואבים ככל שיהיו. עדיף להמתין לזמן רגיעה, אחרי שהריב ביניהם יעבור, ולהסביר להם שמותר לכעוס, וששום רגש לא נשאר לנצח, והנה, כשהם משלימים הם כן אוהבים.

“אל תבכה”. המשפט הזה, שיכול להופיע בוורסיות אחרות כמו: “למה אתה בוכה כמו ילד קטן”, הוא מאוד מסוכן, כי הוא מעביר את המסר שאסור להביע רגשות. הרי מה הוא בכי, אם לא ביטוי לרגש מסוים (של כאב, עצב, תסכול ועוד). אם מוסיפים את המשפט “אל תבכה, אתה לא תינוק”, בכלל מגדלים דור של ילדים שיגדלו להיות מבוגרים עצורים, שחושבים שרק לתינוקות ולילדים קטנים (שלא לומר ילדות קטנות), מותר לבכות ולהביע רגש לא נעים. במקום זה עזרו לילדים להתגבר על התחושה הלא נעימה שמאחורי הבכי, וגלו אמפתיה על ידי חיבוק או אמירה כמו “זה בסדר לבכות, אני רואה שקשה לך/שאתה עצוב/שאתה כועס, גם אני בוכה כשקשה לי”. כמה שיותר לנרמל את הסיטואציה, כך הילד או הילדה יהיו מחוברים יותר לרגשות שלהם בעתיד.

“הכל אני עושה בשבילכם ואתם לא מעריכים”. המשפט הזה חוצה עדות, עם כל הכבוד לזכויות השמורות לעדה הפולנית, והוא כל כך לא אפקטיבי וכל כך קורבני, שרק חסר לכבות את האור ולשבת לבד בחושך. בינינו, הילדים הקטנים שלכם לא אמורים להיות עסוקים בכמה שאתם עושים בשבילם ובכמה שאתם עובדים קשה. הם ילדים, מבחינתם זה התפקיד שלנו. זה לא אומר שאנחנו צריכים לגדל נסיכים ונסיכות, וחשוב להציב גבולות, ללמד אותם לומר תודה על הדברים וגם לתרום מעצמם לבית, אבל אל תצפו שיעריכו את כל מאחורי הקלעים שאנחנו עושים עבורם, או את העובדה שאת, אמא, סחבת אותם בבטן 9 חודשים וסבלת מצירים מהגיהינום. אפשר לחשוב שאנחנו הערכנו יותר מדי את ההורים שלנו כשהיינו בגילם.

“למה את לא יכולה להיות קצת יותר מסודרת כמו אחותך?”. השוואות זה דבר רע, והשוואות בתוך המשפחה יכולות להיות הרסניות. למה היא לא מסודרת כמו אחותה? ובכן, כי היא לא אחותה. הן שתי בנות אדם שונות זו מזו, ולכל אחת האיכויות וגם החולשות שלה. השוואות שכאלה רק יצרו תסכול בקרב הילדה, ועלולות גם לעורר קנאה בין האחיות, וחבל. במקום זה, אם אתם כבר עורכים השוואות, עשו זאת בין הילד לבין עצמו, והקפידו להעצים אותו על שיפור והתקדמות, ובלי קשר, לחזק אותו על הדברים הטובים שהוא עושה. למשל: “שבוע שעבר סידרתי אחריך את המיטה שלך, ואני רואה שהבוקר את סידרת אותה. איזה יופי, אני מאוד מעריכה את זה”.

זכרו: למילים יש כוח, וכשהילדים קטנים יש לכך עוד יותר השפעה, במיוחד כשהמילים יוצאות מהפה שלנו, כדמויות מפתח בחייהם.