הורות לגיל הרךפוסטים מומלצים

אנחנו ההורים לא יודעים הכל 

הרבה פעמים אנחנו מתנהלים מול הילדים שלנו לפי תסריט שקיים אצלנו בראש. אני כבר יודעת מראש שאם אכנס איתו לחנות ממתקים, הוא "ישגע" אותי וירצה לאכול את הכל....לא הכל אנחנו יודעים.  אנחנו לא יודעים מה יהיו התגובות של ילדינו לסיטואציות שונות. 

אנחנו ההורים לא יודעים הכל

**טייק 1**
היא ישבה מולי. אמא צעירה לשני בנים בגילאי 5 ושנתיים. הבן הגדול, רכושני מאד. שתלטן. מנהיג. בגן הוא זה שמחליט מי ישחק איתו, כמה ישחק איתו ובאיזה משחק ישחק.
– אבל, תקשיבי – המשיכה – אם הוא ימשיך להיות כזה שתלטן, אם הוא לא ילמד לוותר ולהתפשר, מה שיקרה בסוף, זה שאף אחד לא ירצה להיות חבר שלו ולשחק איתו.
– ואז מה יקרה? – שאלתי
– ואז הוא יהיה לבד, והביטחון שלו יירד, והוא כבר לא יאמין בעצמו ולא יתאמץ למצוא חברים חדשים. – ענתה – ואז יתחיל לופ אינסופי….
– מאיפה את יודעת? – שאלתי אותה.
– אני יודעת. – ענתה ועיניה מלאו דמעות – תאמיני לי שאני יודעת על מה אני מדברת….
ואני מאמינה לה.
אני מאמינה שהיא מדברת מהמקום הפרטי שלה. מחוויות הילדות שלה, מהזכרונות שלה. אין שום קשר לילד.

**טייק 2**
המקום: חנות צעצועים ענקית במרכז הארץ.
אמא וילדה קטנה כבת ארבע. הילדה מסתובבת בין שורות המדפים עמוסי הצעצועים בעיניים בורקות ונוצצות. נוגעת בכל קופסא, בכל בובה. מדי פעם מרימה את העיניים לאמה ואומרת: “אמא, אני רוצה את זה.”
האם עונה: “אמרתי לך, קניתי מספיק. אני לא קונה יותר”.
הילדה ממשיכה להסתובב בחנות, ניגשת לאיזור הבובות ואומרת: “אמא, כאלה אני ממש אוהבת. רוצה בובה כזו.”
עכשיו האם מתחילה להישמע כועסת. מרימה את הקול: “די כבר. אל תתחילי איתי עכשיו. מספיק. אני לא קונה”
הן ממשיכות בקניות. בפעם השלישית שהיא אמרה: “יואו, אמא, תראי איזה יפה זה. אני רוצה…”
אמא כבר ממש כעסה. הרימה את בתה ויצאה עצבנית מהחנות.
למה אמא כועסת? הרי הילדה לא כעסה, לא נזרקה על הרצפה ואפילו לא בכתה. היא קיבלה את גזר הדין בשקט. אז על מה הכעס הגדול?
מה כל כך מפחיד אותנו בילד שרוצה?

***
הרבה פעמים אנחנו מתנהלים מול הילדים שלנו לפי תסריט שקיים אצלנו בראש. אני כבר יודעת מראש שאם אכנס איתו לחנות ממתקים, הוא “ישגע” אותי וירצה לאכול את הכל….
אני כבר יודעת שאם היא תראה את השמלה שקנתה החברה שלה, היא תרצה כזאת בדיוק, תיזרק על הרצפה ותצרח….
תסריטים מעין אלה, קודחים במוחנו, וגורמים לנו לפעול באופן לא עקבי ולא רציונלי מול הילדים. כמה פעמים קורה לנו שאנחנו מגיבים עוד לפני שאנחנו יודעים מה יהיה סופה של הסיטואציה? כמה פעמים שמענו מהילדים שלנו את המשפט: “אבל רגע, לא שמעת עד הסוף…”
***
לא הכל אנחנו יודעים.
אנחנו לא יודעים מה יהיו התגובות של ילדינו לסיטואציות שונות.
הילדה בחנות הצעצועים מביעה עצמאות ורצון. רצון אמיתי וכנה, והיא משתפת את האדם הקרוב לה ביותר: “אמא, אני רוצה כזה”.
מה האוטומט של אמא אומר? “הנה, היא מתחילה לשגע אותי, עוד מעט היא תבכה/תיזרק על הרצפה/תצרח, ואין לי כוח לזה ….” בעקבות זאת, האוטומט מורה לה לקחת את הילדה ולצאת כמה שיותר מהר מהחנות.
לו אמא היתה עוצרת לרגע, היא היתה מבינה, שאם חשוב לה לגדל אשה שתהיה מחוברת לרצונות שלה, שתדע לפעול ולמלא אותם, אשה שלא תפחד ולא תחשוש להביע את רצונותיה בקול רם, אזי לה, היום, כהורה, יש תפקיד חשוב ומשמעותי בתהליך הארוך הזה.
אני לא חייבת לספק את כל הרצונות וכל התענוגות של בתי. ממש לא. אבל אני חייבת גם חייבת, להכיר בהם ולכבד אותם.
תשובה כנה של האם כמו: “אני יודעת שאת רוצה. אני מבינה אותך. הבובות האלה מקסימות. היום, אנחנו יכולים לקנות רק את הספר/הפאזל הזה והזה. בבית נחליט יחד מתי נחזור שוב לחנות ונקנה את הבובה”. תשובה כזו, תתן לבתה תחושה של כבוד, קבלה והכרה ברגשותיה.
היא תעביר מסר ברור: “מותר ואפשר לרצות. זו זכותך הבסיסית והמלאה. נכון, לא תמיד הרצונות שלנו מתקיימים באותו הרגע. אבל חשוב להמשיך ולחתור להגשמתם המלאה, בסבלנות, בהתמדה ובאורך רוח. ואם לא יתמלאו היום, תמיד יש מחר.”
יכול מאוד להיות שהילדה לא תהיה מרוצה באותו רגע. יכול להיות שתבכה, שתכעס, שתתפרץ, אבל בטוחני כי תלמד שיעור גדול לחיים, ובבוא היום תעשה בו שימוש ותעריך אותו.
***
הילד השתלטן, יצטרך כניראה לעמוד מול חברים לא מרוצים, אולי אפילו כעוסים, ועליו יהיה להתמודד עם זה. בכוחותיו שלו.
ויכול גם להיות שלא. יכול להיות שהחברים יעברו על כך בשתיקה וימשיכו לשחק איתו, על אף ולמרות התנהגותו כלפיהם.
אנחנו לא יודעים.
אין לנו דרך לדעת. התסריט הוא שלנו. הוא פרטי וייחודי והוא זה שגורם לנו לפעול ולהגיב בדרכים שונות. ההורות מפגישה אותנו, לא אחת, עם אירועים שזורקים אותנו בבת אחת לילדות ולכאב הפרטי שלנו. התגובה המיידית היא לפעול ולטפל באותו כאב ישן שהתעורר וחזר להכאיב…
הורים,
הילדים הם לא אנחנו.
הם לא חיים את הילדות שלנו. הם חיים את הילדות שלהם.
הפתרונות הם שלהם, התגובות הן שלהם, וגם התוצאות יהיו שלהם, ושלהם בלבד.
בואו נעצור דקה ונחכה. נתבונן. נראה מה קורה לילד. איך הוא מגיב לסיטואציה? מה הוא בוחר לעשות במצב הנתון הזה?
ילדינו יוצרים ברגעים אלה ממש את זכרונות הילדות שלהם. הם צריכים לכאוב את הכאב שלהם ולהתנסות בו.
ברור שאנחנו לא רוצים שיכאב להם. ברור שאנחנו לא רוצים שהם ישלמו מחיר כזה או אחר על החלטות ובחירות שלקחו, אבל זה בלתי נמנע. כי על מנת לגדול ולצמוח, הם חייבים ליפול, ולקום, וליפול, ולקום ולהתמודד.
זו היצירה הפרטית שלהם. לא שלי. אני שם לתמיכה והכלה, זה הכל.
כי החוויה היא שלו. השאלות הן שלו. והתשובות הן שלו.
ושלו בלבד.

לדך הפייסבוק של רווית רביב – מדריכת הורים וצוותי גנים, מכון אדלר

רווית רביב, מדריכת הורים ומנחת צוותי גנים
מומחית לגני ילדים ומשפחה, מכון אדלר. מובילת התכנית "אדלר בגן", תכנית רב מערכתית הפונה לכל קהילת הגן: הורים-ילדים - צוות, שמטרתה להטמיע ערכים חברתיים ואישיים בגן הילדים כמו: עידוד, שיתוף, אכפתיות, נתינה ועוד

Leave a Response

חיפוש גני ילדים