רק התחיל להתרגל – וכבר יוצאים לחופש: איך החגים משפיעים על ההסתגלות לגן?

ספטמבר הגיע, השנה התחילה, ואחרי כמה בקרים של פרידות, בכי, חיבוקים, היסוסים והרבה הסתגלות, פתאום נדמה שמשהו מתחיל להתחבר.

הילד כבר מזהה את הגננת.
הוא נכנס קצת יותר בקלות.
אולי אפילו התחיל לאכול בגן, לשחק, לישון או לחייך כשמגיעים בבוקר.
ואז מגיעים החגים.
יומיים בבית, חוזרים לגן, שוב חג, שוב סוף שבוע, שוב חופש.
והרבה הורים שואלים את עצמם בדיוק את אותה שאלה: “אבל הוא כבר התרגל. למה פתאום שוב קשה לו?”
התשובה הקצרה היא שהסתגלות לגן היא לא תהליך שמתקדם בקו ישר.
ובתחילת השנה, כשהשגרה עדיין חדשה ושברירית, כל שינוי ברצף יכול להיות מורגש מאוד.

כדי להרגיש בטוח, ילד צריך לדעת מה הולך לקרות
עבור מבוגר, לוח השנה של תחילת השנה די ברור.
יש גן, אחר כך ראש השנה, חוזרים ליומיים, מגיע סוף שבוע, אחר כך יום כיפור, עוד כמה ימים בגן ואז סוכות. אבל ילד בן שנתיים או שלוש לא מסתכל על לוח שנה. הוא לומד את העולם דרך חזרתיות.
אני קם בבוקר.
מתלבשים.
נוסעים לגן.
אמא או אבא נפרדים ממני.
הגננת מקבלת אותי.
אני משחק, אוכל, ישן.
ובסוף היום הם חוזרים.
ככל שהרצף הזה חוזר שוב ושוב, הוא הופך לצפוי. ומה שצפוי – מרגיש בטוח.
לכן בתחילת השנה לא רק הזמן שעובר חשוב, אלא גם מספר הימים הרצופים שבהם הילד מצליח לחוות את אותה שגרה.
כאשר החגים קוטעים שוב ושוב את הרצף, לילד פשוט לוקח קצת יותר זמן לבנות את התחושה ש”אני מכיר את המקום הזה ואני יודע מה קורה כאן”.

אז החגים הורסים את ההסתגלות?
ממש לא.
ילד שכבר התחיל ליצור קשר עם הצוות, לזהות את הגן ולהכיר את סדר היום לא מוחק את כל מה שלמד בגלל כמה ימים בבית. אבל ייתכן שאחרי חופש נראה זמנית דברים שכבר חשבנו שנעלמו: יותר בכי בפרידה. יותר היצמדות להורה. קושי להיכנס לגן. עייפות גדולה יותר אחר הצהריים. שינויים בשינה או באכילה. צורך מוגבר במוצץ או בחפץ מעבר. לפעמים אפילו ילד שכבר נכנס בשמחה יכול לעמוד פתאום בשער ולהודיע: “לא רוצה גן.”
זה לא בהכרח אומר שמשהו השתבש.
במקרים רבים הוא פשוט צריך להזכיר לעצמו מחדש איך נראה המעבר מהבית אל הגן.

אחרי כמה ימים בבית, הפרידה שוב נעשית אמיתית
יש עוד סיבה לכך שחזרה מחופש עלולה להיות קשה.
במהלך החג הילד נמצא הרבה עם האנשים שהוא הכי קשור אליהם. קמים יחד, אוכלים יחד, מטיילים, פוגשים משפחה, נמצאים בבית.
מבחינתו, זאת שגרה מצוינת. ואז בבוקר אחד אומרים לו שוב: “היום הולכים לגן.” גם אם הוא אוהב את הגן, עצם הפרידה יכולה להיות קשה.
חשוב לזכור שילד יכול גם ליהנות מאוד בגן וגם להעדיף באותו רגע להישאר עם ההורים – שני הדברים יכולים להיות נכונים בו זמנית.

דווקא עכשיו חשוב לא “להמציא מחדש” את הפרידה
כאשר ילד חוזר מחג ובוכה שוב בשער, טבעי שההורה ירגיש שהוא צריך לעשות משהו אחר. להישאר עוד קצת. להציע עוד חיבוק. לחזור אחרי שכבר יצא. לנהל משא ומתן. להבטיח הפתעות. או אפילו לשאול שוב ושוב: “אתה רוצה שאמא תלך?” אבל ברוב המקרים הדבר שעוזר לילד יותר מכל הוא דווקא החזרה לאותו טקס מוכר. חיבוק. משפט קבוע. מסירה לצוות. ופרידה.
ככל שהמבוגר משדר שהסיטואציה מוכרת, ברורה ובטוחה, כך קל יותר לילד להיזכר שגם הוא כבר מכיר אותה.

אל תיבהלו מ”צעד אחורה”
הסתגלות כמעט תמיד כוללת תנועה קדימה ואחורה. יכול להיות יום מצוין ואחריו יום קשה. יכול להיות שבוע נהדר ואז בוקר אחד עם הרבה דמעות. זה נכון במיוחד אחרי חג, מחלה או סוף שבוע ארוך. במקום לשאול: “למה שוב חזרנו להתחלה?” אפשר לחשוב: “הוא צריך עוד קצת עזרה לחזור למסלול שכבר התחיל לבנות.” זה הבדל קטן בניסוח, אבל משמעותי מאוד בדרך שבה אנחנו חווים את התהליך.

איך אפשר לעזור לילד בתקופת החגים?
שמרו על חלק מהשגרה גם בבית לא צריך להפוך את החג לגן. אבל אם אפשר, כדאי לשמור פחות או יותר על שעות שינה ואוכל מוכרות.
ילד עייף מאוד שחוזר לגן אחרי כמה ימים של שינה מאוחרת יתמודד גם עם עייפות וגם עם פרידה, וזה כבר אתגר כפול.

הכינו אותו לחזרה לגן
בערב שלפני החזרה אפשר לומר בפשטות: “מחר בבוקר חוזרים לגן. דונה תחכה לך, יהיו הילדים, תשחקו, תאכלו, ואחר כך אני אבוא לקחת אותך.” לא צריך לדבר על זה עשרות פעמים. מספיק לתת לילד תמונה ברורה של מה שהולך לקרות.

השתמשו בשמות ובדברים מוכרים
לילדים צעירים קל יותר להתחבר לדבר קונקרטי. אפשר להזכיר את הגננת, ילד שהוא אוהב, משחק מסוים, החצר או פעילות מוכרת.
“מחר נראה שוב את מאיה.” “מחר תוכל לשחק במטבח.” “מחר חוזרים לחצר של הגן.” כך המילה “גן” הופכת ממושג גדול ומופשט למקום מוכר.

אל תהפכו את החזרה לאירוע דרמטי
לפעמים מתוך כוונה טובה אנחנו אומרים: “אוי, מחר חוזרים לגן… נראה איך יהיה.” ילדים קולטים מהר מאוד את הטון שלנו. עדיף לדבר על החזרה לגן כחלק טבעי מהחיים: “החג נגמר, ומחר חוזרים לגן.” בלי איום, אבל גם בלי צורך לשכנע.

ומה אם הילד שוב בוכה?
בכי בפרידה לא בהכרח אומר שהיום שלו בגן רע. עבור ילדים רבים, הרגע שבו ההורה הולך הוא החלק הקשה ביותר. השאלה החשובה יותר היא מה קורה אחר כך. האם הילד מצליח להירגע עם הצוות? האם הוא משחק במהלך היום? האם הוא יוצר קשר? האם יש רגעים של סקרנות והנאה? האם עם הזמן זמן ההתאוששות מהפרידה מתקצר? אלה סימנים משמעותיים הרבה יותר מאשר השאלה האם היו דמעות בשער.

החגים יכולים אפילו לעזור
יש גם צד אחר לתקופה הזאת. עבור ילדים שהמעבר לגן היה מאוד אינטנסיבי, כמה ימים בבית יכולים לפעמים לתת להם הזדמנות לנוח. תחילת שנה דורשת מהם המון. מקום חדש. אנשים חדשים. רעש. ילדים אחרים. כללים חדשים. שינה במקום אחר. אוכל אחר. ופרידה מההורים. זה הרבה מאוד בשביל ילד קטן. השהות בבית יכולה לפעמים לאפשר לו “למלא מצברים”, להיות שוב במקום הבטוח והמוכר ביותר שלו ולחזור עם קצת יותר כוחות. ובסוף, מה שהכי חשוב הוא לא רצף מושלם – אלא קשר נכון, רצף ושגרה עוזרים מאוד להסתגלות. והחגים של תחילת השנה בהחלט הופכים את התהליך לקצת פחות פשוט.
אבל ילדים לא מסתגלים רק ללוח זמנים.
הם מסתגלים לאנשים.
לגננת שמקבלת אותם בבוקר.
ליד שמחזיקה אותם כשהם מתגעגעים.
למבוגר שמכיר כבר את המוצץ שלהם, את הדרך שבה הם אוהבים להירדם ואת המשחק שגורם להם לחייך.
כל יום כזה בונה עוד שכבה של ביטחון.
גם אם באמצע היו חגים. גם אם היו כמה ימים בבית. וגם אם בבוקר שאחרי החופשה שוב היו קצת דמעות.
הסתגלות היא לא מבחן שצריך “לעבור” עד תאריך מסוים.
היא מערכת יחסים שנבנית.
ולמערכות יחסים טובות, במיוחד בגיל הזה, פשוט צריך לתת זמן.

שנה טובה ובהצלחה:)