הורות לגיל הרך

עידוד כמזון לנשמה

עידוד מתמקד בתהליך, בדרך, במסע, והוא הנקודה החשובה ביותר בגידול ילדים, כי הוא בוחר להתמקד בחיובי. כל ילד זקוק לעידוד מתמיד, כשם שכל שתיל זקוק למים (דרייקורס)

למה זה חשוב לעודד את ילדינו

הטבע האנושי מאופיין בשאיפה להתפתחות, להתגברות ולהגשמה. האדם מסוגל להתגבר כמעט על כל
מכשול, ולהמשיך לחתור בתנועה מתמדת ממצב של מינוס למצב של פלוס.
קיים מכשול אחד עיקרי אשר חוסם את המאמץ, ואת הכמיהה להגשמה. מכשול אשר מצמצם את
התנועה, גורם לנסיגה ולזהירות יתר והוא – הפחד מפני אובדן תחושת הערך שלנו, או בשמו הנפוץ יותר,
הפחד מכישלון.

אם נצפה בתינוקות נראה שהם מלאים אנרגיה להתנסות, לחוות ולגלות. הם מממשים כל יכולת חדשה עד
תום. כשתינוק יכול לעמוד לא יושב, כשהוא יכול ללכת, הוא הולך, כשיכול לרוץ, הוא רץ, כשיכול לטפס,
הוא מטפס. כל דבר נראה לו מרתק: מושא לפליאה וחקירה. לניסיונות ראשונים אלה מגיבה החברה
בהתפעלות, ובמקרה של נפילה – בעידוד ובנחמה.
אך לאחר שנה נוספת, עדין בגיל צעיר מאוד, התגובה של החברה לטעות, לנפילה או לכישלון משתנה.
כועסים על ילד ששבר או לכלך, אומרים לילד שנפל: “אמרתי לך לא לרוץ”. בפעמים הראשונות שצועקים
על ילד, אנו רואים איך הוא ממש קופא במקום, מופתע, מבוהל, ואחר כך מבויש או נעלב. לפעמים
ניסיונות ההתנצלות )אחרי שהתעשתנו והבנו שהצלחת שנשברה פחות חשובה מההערכה העצמית של הילד
שלנו(, מבלבלים את הילד עוד יותר.
התוצאה של תגובת של המבוגרים כלפי הניסיונות הכושלים שלנו היא, שאנו מתחילים כבר בילדות
המוקדמת, להגביל את שדה הפעולה שלנו לאזורים בהם נהיה מוגנים מפני ביקורת, כעס, זלזול. התגובה
של החברה לכישלון מביאה לאובדן אומץ, לאובדן אמונה בעצמנו, ולויתור על ניסיונות נוספים.

“הצלחה זה לנוע מכישלון לכישלון – בהתלהבות” (צ’רצי’ל). אך איך נשמור על ההתלהבות כשאנו פצועים
ומסתגרים לאסוף את החתיכות של הערך שנשבר?

כיצד נוצר רצף החוויות המייאשות?

לרוב זה מתחיל בתחושה ש”אני לא די טוב”. לעתים אנו מרגישים כך באופן כללי, לגבי הכל, ולעתים רק
לגבי תחום מסוים.כשאדם מרגיש שהוא אינו מספיק טוב, הוא מצפה לכישלון. בחיים לפעמים מצליחים
ולפעמים נכשלים. אך כשאדם מרגיש שהוא לא טוב מספיק, כל כישלון מאשר את התחושה הזו. לעומת
זאת, כשמגיעה ההצלחה, כל הצלחה, היא לא מצליחה לשנות את התחושה בסיסית. ההצלחה נתפסת
כ”מקרה” או כ”מזל.”
כשאדם נכשל, הוא חווה כאב, כי הוא מפרש את הכישלון כאובדן ערך: אני לא שווה, אני כישלון. זאת
מפני שהתגובה בחברה שלנו לכישלון היא השפלה וזלזול: “הוא לוזר”.
במצב של כאב האדם מסתגר. הוא לא פתוח למשימות החיים: ללמוד, להשתפר, לראות מה נדרש לעשות
עכשיו. לכן, היות והעשייה והתרומה נחסמות, יש פגיעה מתמשכת בתחושת הערך, דבר שמוביל להגברת
הפחד, להתנהגות זהירה יותר ולהימנעות מלקיחת סיכונים.
אז מה עושים? מחזירים את האומץ.
איך? על ידי עידוד
עלינו להתחיל להתייחס אחרת לכישלון, טעות ונפילה. כולנו יודעים שאי אפשר לחיות, לעבוד, ללמוד
ולהתפתח מבלי לעשות טעויות. עלינו לאמץ מנהג מהסוג של אמירת “מזל טוב” כשנשברת כוס. כי זה
ממש מזל טוב – בזכות הכישלון, הנה למדנו משהו חדש.
חוסר הצלחה מעיד על כך שאנו לא מיומנים מספיק ולא שאנו חסרי ערך.
לא הצלחנו? ננסה שוב, או ננסה משהו חדש.
אדם מעודד יכול לחוות רצף חוויות מעודדות: להרגיש “אני בסדר”, “יש לי מקום וערך”. עם הרגשה כזו
הוא מוכן להתמודד עם מה שחיים מציבים בפניו עם יותר חופש פנימי, יותר אומץ. לעתים הוא יצליח
ולעתים ייכשל. אך הכישלון לא יפיל את רוחו. הצלחה תיצור הנאה ופתיחות להמשיך ולהעיז לקראת
התמודדות אמיצה יותר עם משימות החיים.

מה ההבדל בין שבח לעידוד?

הרבה פעמים אנשים נותנים שבחים וחושבים שהם מעודדים. שבח יכול להיות דבר נעים, אבל… זה כולל
כמה בעיות רציניות.
קודם כל שבח ניתן על הצלחה. הוא מותנה בהצלחה. אם לא אצליח, השבח ייעלם )ואיתו תחושת הערך
שלי).
העידוד ניתן לכולם, בכל זמן. הוא אינו תלוי בהצלחה. הוא מחזק את הערך הסגולי של האדם. אתה לא
פחות שווה גם כשאתה נכשל.
השבח ניתן מ”למעלה”, מהסמכות. העידוד ניתן בגובה העיניים
שבח מתייחס לעבר, עידוד מתייחס להווה ולעתיד
השבח מעורר חרדה: ואם לא אצליח שוב? העידוד מעורר אמון ואופטימיות: אני שווה בכל מצב, שווה
לנסות.
שבח מפתח תלות בתמריצים מבחוץ. אחרים קובעים לי מה אני שווה. עידוד מפתח אמון בעצמי, ויוצר
סטנדרטים פנימיים להערכה.
שבח מתייחס לתוצאה. עידוד מתייחס לתהליך. למאמץ, להשקעה, להנאה.
שבח מתייחס לעושה: “אתה מדהים”, עידוד למעשה:”מה שעשית עזר לי”..
ואחרון, שבח מעודד תחרותיות, ועידוד מעודד שוויון ושיתוף פעולה..
את השבחים, לרוב אנחנו רואים בספורט, שם מקבלים את המדליה רק על התוצאה הסופית. בחינוך,
אנחנו מעודדים את הדרך, את התהליך. גם אם התוצאה אינה כפי שקיווינו או רצינו.
עידוד נכון יוצר שינוי עמדות אצל מקבל העידוד. הוא משפר את הדימוי העצמי שלו, מגביר את בטחונו
בכוחו ומביא אותו למסקנה שהוא טוב יותר מכפי שהינו.
העידוד הוא המפתח בעבודה עם אנשים, עם ילדים. הוא המפתח לצמיחה ולשיתוף פעולה. כולנו זקוקים
לעידוד כמו לאוויר, מים ומזון.
עידוד נכון מתייחס לתהליך, לדרך, למסע. והוא הנקודה החשובה ביותר בגידול ילדים, כי הוא בוחר
להתמקד בחיובי.
עפ”י אדלר, כל ילד יוכל להתפתח ולתפקד כראוי עם משימות החיים, בתנאי אחד: שיפתח אמון בעצמו.
עידוד נכון הוא הדלק והמנוע שמניעים את הילד לפעולה.
בבואנו לעודד את ילדינו, כדאי שנעצור לרגע, ונשקול מילים. נבחן איזה מילים יניעו אותו קדימה, ואיזה
לא.
דוגמא: הילד מתקשה להיפרד מאיתנו בבוקר בגן. לבסוף מצליח. בדמעות, אבל מצליח…
עידוד נכון: “אני רואה שקשה לך להיפרד ממני. גם לי קשה להיפרד ממך… אני סומכת עליך שתתגבר,
כי אתה ילד שמסוגל להתגבר.”
וכשהצליח – “אני כל גאה בך שהתגברת על הקושי. אני רואה שקשה לך, ובכל זאת אתה מתגבר. כל
הכבוד לך”.

לדף הפייסבוק של רווית רביב, מנחת הורים וצוותי ילדים ממכון אדלר.

רווית רביב, מדריכת הורים ומנחת צוותי גנים
מומחית לגני ילדים ומשפחה, מכון אדלר. מובילת התכנית "אדלר בגן", תכנית רב מערכתית הפונה לכל קהילת הגן: הורים-ילדים - צוות, שמטרתה להטמיע ערכים חברתיים ואישיים בגן הילדים כמו: עידוד, שיתוף, אכפתיות, נתינה ועוד

Leave a Response

חיפוש גני ילדים