בבוקר פורים אפשר לראות אותם ברחובות העיר, כמו פטריות אחרי הגשם, ילדים קטנים וגדולים, מחופשים בשלל צבעים ובדים, פניהם נרגשות בדרכם אל מסיבות הפורים השונות. מה יש בפעולת ההתחפשות בפורים שמעוררת לרוב התרגשות גדולה?
והאם רק בפורים אנו עוטים על עצמנו מסיכות…?

פעולת ההתחפשות מוכרת לא רק מפורים. לרבים מאיתנו, הורים לילדי גן, ישנו ארגז תחפושות בבית ופעמים רבות ילדינו יבחרו במשחק דמיוני בו הם משחקים דמות שאינה הם עצמם; הם ישחקו גיבור-על, נסיכה, מכשף, קוסם, אריה ועוד ועוד.
נראה כי המשחק בתוך הדמות מסבה הנאה רבה. הילד יכול להיות הוא עצמו ובמקביל להיות סופרמן, למשל, באמצעות לבישת גלימה. הוא מצוי במרחב שבין המציאות (אני מי שאני) לבין הפנטזיה (אני גיבור על). במרחב הזה מתאפשר לילדים לחקור את עולמם; לבחון כיצד זה מרגיש להיות גיבור שלא מפחד משום דבר, איך זה מרגיש להיות שונה ומיוחד, האם אחרים מגיבים אחרת אליו… זוהי פנטזיה שמתקיימת לרגע קט במציאות אבל היא גם המציאות עצמה. הילד המשחק בגיבור-על לא רק משחק בלהיות סופרמן (זוהי הפנטזיה) אלא גם חוקר צדדים בתוך עצמו שהוא לא בהכרח מצליח להביא לידי ביטוי ביום-יום ואולי בכלל לא נמצא איתם במגע בשגרה (זו המציאות). כשהוא מסיים את משחקו ויוצא מהדמות, הוא ככל הנראה למד משהו חדש על עצמו, הכיר עוד נדבך מאישיותו וזהותו, העשיר את המנעד הרגשי שלו. הרצון להתחפש מבטא את היכולת של הילד לשחק, להביע סקרנות ועניין, דמיון ויצירתיות. יש בו מידה רבה של חופש.

אבל לא כל יום פורים ואכן אנחנו מתחפשים (כמעט) רק פעם בשנה. ומה בשאר הימים? האם אנחנו מתהלכים עם פנים חשופות? נראה שגם ביום-יום אנו לא חפים ממסיכות, אלא שבימי שגרה המסיכות משמשות לפונקציה אחרת. הן נועדו לכיסוי יותר מאשר לגילוי וחשיפה. הם מה שנקרא בעגה המקצועית ‘מנגנוני הגנה’. חלקם פונקציונאליים יותר מאחרים אבל מטרתם היא אחידה – לשמור עלינו מפגיעה על ידי אחרים. אנחנו שמים מסיכות כדי להיות כמו כולם, כדי להשתלב בחברה, כדי להראות לאחרים שלא אכפת לנו או לא עצוב לנו, כדי לעמוד בציפיותיהם של אחרים, כדי ללא להרגיש לבד.  כולנו עושים את זה.
זה שומר על חלקים מאוד שבריריים בתוכנו, שלא יפגעו במפגש עם המציאות. יחד עם זאת, זה גם מגביל אותנו. זה מונע מאיתנו פעמים רבות להיות מי שאנחנו באמת, מתחת למסיכות. זה מפחיד להוריד את המסיכה, להחשף. אבל מבלי להוריד אותה לא נוכל באמת להכיר ולממש את עצמנו.

כאן טמון הפרדוכס; על מנת להוריד את המסיכות שאיש לא רואה, מדי פעם מומלץ שנעטה על עצמנו מסיכות אמיתיות, שנתחפש. פעולת ההתחפשות היא המפגש בין המשאלות, הפנטזיות והחלקים החבויים בנו לבין המציאות. תחת מעטה התחפושת אנו יכולים לברר עם עצמינו חלקים בתוכנו שאינם מקבלים ביטוי ביום-יום. זו הדרך לחקור ולהבין את עולמנו הפנימי טוב יותר. כאמור, לילדים יש את החופש להתחפש במרבים ימות השנה. למבוגרים קצת פחות. אז מעבר להמלצה החמה גם לנו, המבוגרים, לאמץ בחום את חג הפורים, חשוב לזכור שהיכולת לשחק היא לא יכולת שנעלמת. גם כמבוגרים עלינו לשמור על גמישות, סקרנות ויצירתיות ומדי פעם לאפשר מרחב בו ניתן להיות חופשי מכבלי ציפיות ופחדים ופשוט להיות.

ואיך מעודדים משחק אצל ילדים (ואצלכם ההורים)? 

הילדה עטתה על עצמה שמיכה וכעת היא ‘בלתי נראית’? חפשו אותה ברחבי הבית, אל תגידו לה “הנה את! אני רואה אותך!”. הילד חבש את הכובע של אביו וכעת הוא כרטיסן ברכבת? בקשו ממנו כרטיס ועלו לרכבת, אל תגידו לו “אבל ככה לא נראה כובע של כרטיסן”.
אמירות שמפגישות את הילד עם המציאות מוקדם מדי מדכאות את היצירתיות, עלולות לעורר בושה ולעודד התכסות במקום חשיפה. אמירות התומכות במשחק הפנטזיה ומזמינות אתכם ההורים לקחת בו חלק מאפשרות את התפתחות המשחק וחקר הסביבה והעצמי.

שמרו על הדמות, אפשרו חופש יצירתי ו-שחקו!

פורים שמח (:

שדה יעל שדה, פסיכולוגית קלינית מומחית. פסיכולוגית מייעצת בקבוצת הפייסבוק נפש הילד
יעל שדה, פסיכולוגית קלינית מומחית. מטפלת במתבגרים ומבוגרים (לרבות הדרכות הורים) בקליניקה פרטית ברמת אביב. פסיכולוגית מייעצת בקבוצת הפייסבוק נפש הילד - ייעוץ פסיכולוג.

Leave a Response

חיפוש גני ילדים