הורות לגיל הרך

הורים מכילים מידי

אני פוגשת לעיתים הורים אוהבים, מתחשבים, מכילים, שכל רצונם לגרום לילדם להיות מאושר ומוקיר את מאמציהם ואהבתם. במקום זאת הם מקבלים ילד כועס, שסירוב מאביו המסור מוליד את הברכה לאביו : "סתום". ילד שמכה את הוריו, או ילדה שדורשת תשומת לב כל רגע ורגע ואם לא... איך נמנעים מלהגיע לסיטואציה כזו ואם הגענו אליה מה אפשר לעשות כדי לצאת ממנה?

שיטת מיכל דליות - הצבת גבולות בגיל הרך

כשבן חצי שנה מצמיח שיניים באופן טבעי בעת היניקה הוא נושך ואינו מבחין בין השד של אימו לצעצוע או נשכן.
איך הוא לומד להתחשב באימו?

כשהאם שננשכה מגיבה מיידית בהרחקתו, היא מעבירה מסר: אני מכבדת את גופי ואתה צריך להתאים את עצמך אלי.
אלה הגבולות שלי!

והתינוק? לומד  לווסת את עצמו ולא לנשוך את האם, לומד את גבולות הכוח שלו, לומד להתחשב באם, כשהוא מסגל לעצמו יניקה ללא נשיכה.

כדי שלתינוק יהיה טוב חשוב שגם לאם יהיה טוב ולא תינשך, סוג של ריקוד, שבו מתחשבים ולא דורכים אחד לשני על הרגלים.

נניח, שהאם היתה מניחה פד שמאפשר לתינוק לנשוך את השד מבלי להכאיב לאם, האם היה לומד לכבד את האם?

כלומר, כהורים רצוי ללמד את הילד להתחשב בצרכים שלנו כבר מהגיל הרך (כמובן שבמגבלות היכולות של התינוק).

הריקוד, שבו ההורה אחראי לשלום הילד  והילד להתחשבות בהורה חשוב לשניהם ומהווה תשתית ליחסים המתחשבים בהמשך.

מה שאני רוצה להגיד הוא שכמו בכל מערכת יחסים טובה חשובה התחשבות הדדית.

אחרי שהבנו זאת נשב עם עצמנו ונסקור איזה ערכים חשובים לנו  במשפחה או במילים אחרות  איזה ילד אנחנו רוצים לגדל?

“מכבד, מתחשב, מעריך …”

ואז  לשאול את עצמנו האם מה שקורה תואם למה שאני רוצה?

כשהילדה לא נותנת לנו לדבר זה עם זה בזמן הארוחה, האם זה תואם את ערך ההתחשבות? ומה נעשה כדי שהערך יתממש?

וכשהילד בועט? תפקידנו לטפל בו,  אבל לא להכיל התנהגות אלימה  (קשה לו, אז הוא מרביץ…).

הכלה מלמדת אותו שתגובתו לגיטימית, עובדה לא הצבנו גבול!!

התגובה האפקטיבית צריכה להיות קצרה, תקיפה ומשקפת את הערך של ההורה – אני שומר על גופי, על כבודי, “אסור לבעוט” .

מה כן?

אחרי האירוע בזמן רגוע, כדאי לנהל שיחה מכבדת:
“ראיתי שקשה לך, אתה מאד לחוץ ומתוסכל. מה יכול לעזור לך להרגע? חיבוק? ללכת לחדר? לקפוץ על טרמפולינה? לרוץ?”

לעיתים התרחקות של ההורה מהילד, עושה את העבודה כשהיא מעבירה את המסר – אני לא אהיה במקום של אלימות.

לגבי הילד שמנבל את פיו כלפי ההורה – ילד מטבעו רוצה להרגיש שייך ואהוב . שימוש בשפה כזו יכולה להיות מקרית מתוך חיקוי או מתוך הבנה של רווח בתשומת לב שהילד מקבל לאחר שניבל את פיו.

חשוב:

  • לתת דוגמא אישית לשיח מכבד.
  • תגובה תקיפה וקצרה שככה לא מדברים.
  • גיבוי של שאר הנוכחים באירוע- אם הילד פגע באחד ההורים, ההורה השני מגבה אותו.
  • לפעמים תגובה אותנטית, שמביעה את הרגש הפגוע של ההורה מאפשרת לילד להבין  את חומרת מעשיו.
  • אימון במצבים שבהם הפעוט לומד להתחשב-, כשהוא שוכב בנחת, כשמחתלים אותו (אומרים לו: כל כך נעים לי שאתה עוזר לי לחתל אותך), כשהוא שם את בגדיו בסל הכביסה, אוכל בעצמו ומאפשר לך לשתות קפה, כשהוא מניח צעצוע במקום ושומר על צעצועיו.

התחשבות זה ערך שנרכש, בואו נשאל את עצמנו: איך הבאתי אותו היום לידי ביטוי?

שלכם, מרים

קצת עליי,

שמי מרים זיסמן, אני מדריכת הורים בגישת מיכל דליות (ועוד שלל גישות) למשפחות, מעבירה מפגשים בגנים להורים.

גידלתי בערך 1,000 ילדים כגננת, אוהבת את הילדים ואת הייעוד. מתוך הצורך המקצועי כגננת והאישי כאמא התמחיתי בהנחיית קבוצות, קאוצ’ינג, הדרכת הורים בגישת מיכל דליות , גשטאלט, תקשורת מקרבת והסמכות ההורית החדשה ע”פ חיים עומר.

לדף הפייסבוק שלי

אני מרים זיסמן, מדריכת הורים בגישת מיכל דליות (ועוד שלל גישות) למשפחות, מעבירה מפגשים בגנים להורים. גידלתי בערך 1,000 ילדים כגננת, שאוהבת את הילדים ואת הייעוד. מתוך הצורך המקצועי כגננת והאישי כאמא התמחיתי בהנחיית קבוצות, קאוצ'ינג, הדרכת הורים בגישת מיכל דליות , גשטאלט, תקשורת מקרבת והסמכות ההורית החדשה ע"פ חיים עומר.

2 תגובות

  1. שמי יפית מסכימה עם כל מילה
    יש לי בת היא בת 3 שמה טוהר שלי
    הגיעה כעבור 5 שנות טיפולים מסיבות גנטיות
    כיום היא מרביצה משתוללת צובטת צורחת ובוכה כי לא מוכנה להרים אותה או לצאת החוצה או לעשות משהו שהיא בקשה כתוצאה היא בוכה ומכה עד כדי שהיא כולה מזיעה מים
    אני כסוג של אי הסכמה לוקחת אותה לחדר וסוגרת את הדלת לפרק זמן קצר עד שתרגע
    האם נכון לנהוג כך אחרת זה מכות ללא הפסקה ובעיטות וזריקת חפצים
    אשמח לסיוע ממך
    יפית לוי 0528907827

  2. שלום לך יפית היקרה,
    אני משערת שלאחר שטוהר נולדה היית בהודיה כל כך ענקית על הולדתה שיצאת מגידרך לספק כל רצון שלה.
    אם זה נכון טוהר למדה שהעולם או את חייבים לספק את כל רצונותיה.
    יש לה ניסיון בכך והנה פתאום כשאת לא נענית, מבחינתה זו הפרה של מוסכמה.
    היא מגיבה בדרך שהכי מתאימה לילדה שסדרי בראשית השתנו לה, במציאות שבה היא לומדת שיש עוד רצונות והם לא זהים לשלה.
    הבכי, הכעס, והאלימות הם הדרכים שלה להגיד אני לא מסכימה לסדר החדש.
    כמה שאלות לי אליך
    1. כמה זמן כבר עבר מאז שהחלטת לא להענות לכל בקשה שלה?
    2. כשהיא בוכה וצורחת ומכה איך את מגיבה לפני שאת לוקחת אותה לחדר? מדברת, מרגיעה, כועסת, מסבירה, שותקת…
    3. מה קורה כשהיא יוצאת מהחדר מבחינת התגובה שלך? ומבחינת ההתנהגות שלה?
    מחכה לתשובות כדי שנוכל להמשיך

Leave a Response

חיפוש גני ילדים