האם כל בני השנתיים מתנהגים אותו הדבר? אלה שלומקוביץ חושבת שיש להתאים את התגובות שלנו לאופי הילד וכך להתמודד בצורה טובה יותר עם גיל שנתיים. 

כשהגדולות שלי היו קטנות, הייתי מסתובבת איתן בקניון ומדי פעם, השנייה שלי (שאז הייתה הקטנה) הייתה חוטפת התקפת זעם בלתי נשלט. אני זוכרת, שלמרות שכבר אז הייתי מנחת הורים די מצליחה, זה היה מתסכל אותי, בכל פעם מחדש.

אני רוצה להציע לכם את מה שעבד לי אז, ועובד לי גם היום. 

קודם כל – קצת תיאוריה:
בין גיל שנה וחצי לחמש מגיע “גיל שנתיים הנורא” או כמו שהוא נקרא בספרות התיאורטית “גיל ההתבגרות הראשון”. למה גיל ההתבגרות הראשון? כי בדיוק כמו בגיל ההתבגרות הרגיל- זה גיל של חיפוש ובניית זהות, עניין שיכול להיתפס אצל ההורים כמעצבן במיוחד.

אם יש לכם ילד או ילדה בגיל הזה בבית, אתם בטח מזהים את הסיטואציה הזו: התעוררתם בבוקר (בזמן) והתחלתם להתארגן לקראת יציאה. אבל הקטן “רוצה לבד”. לשתות לבד מכוס של גדולים, ואוי!  השתייה נשפכה על הבגדים שהוא “בחר לבד”, אבל עכשיו הוא לא מוכן להחליף, אחרי מסע שכנועים ארוך (עכשיו כבר אתם כבר מתחילים להיות לחוצים…), הוא משתכנע ללבוש חולצה אחרת, אבל רק קצרה, ובלי מעיל. עכשיו אתם כבר כועסים ומרימים את הטון. הקטן כועס חזרה ומשתטח על הרצפה בבכי, עכשיו אתם כבר ממש מאחרים. לוקחים אותו על הידיים, הוא משתולל, אתם והוא מגיעים לתחילת היום מרוטים ועצבניים, ואצלכם גם יש הר של רגשי אשם על כך שהשארתם אותו בגן בוכה….

למה זה קורה??

כי גיל שנתיים ה”נורא” (שמופיע בכל מיני גילאים אצל כל מיני ילדים מכל מיני משפחות…) הוא גיל של הבנת העצמי של הילד, של היכולות שלו, של בניית העצמאות שלו והאחריות שלו. כמו בגיל ההתבגרות, גם בגיל ההתבגרות הראשון אנחנו נתקלים ב”מרד” שנובע מתוך תהליכי הספרציה- אינדיבידאוציה (ובעברית: היפרדות-ייחודיות). תהליך ההפרדות ייחודיות הוא הדרך אותה עובר הילד בדרך לגילוי העצמי שלו, ההפרדות מהוריו ובד בבד יצירת הייחודיות שלו כאדם. 

אז מה עושים?

התפקיד ההורי שלנו בתקופה זו מורכב משני חלקים מנוגדים זה לזה – מצד אחד אנחנו רוצים לתת לילדים שלנו עצמאות, ולאפשר להם לחקור ולהתנסות בעולם. החופש הזה חשוב להם כדי לבנות את האישיות שלהם ולהכיר את הגבולות של עצמם. אבל מהצד השני, אנחנו רוצים לשמור עליהם, לא לאפשר להם לעשות דברים שמסוכנים להם או לא מקובלים עלינו, וגם- בינינו, זה ממש מעצבן ילדים בהתקפת זעם, ובא לנו שהם יפסיקו את זה, ומיד!

אז איך מצליחים למצוא את האמצע?

קודם כל לומדים את הילד שלנו. נכון שהורים מכירים את הילדים שלהם הכי טוב, אבל, בגיל שנתיים, הילדים שלנו מגלים את עצמם מחדש, וכדאי שגם אנחנו נגלה אותם מחדש. בגיל הזה ילד שהיה “מלאך” פתאום יכול להתחיל לבכות ולצרוח סביב כל שטות, ילד שפחד מהרבה דברים, יכול למצוא בתוכו אומץ לעשות דברים שמפחידים אפילו אותנו, וילדה שאהבה חיבוקים ונשיקות, יכולה לכעוס מאוד שנוגעים בה. ילדים משתנים כל הזמן, ובגילאים הצעירים עוד יותר.

אז אחרי שלמדנו מי הילד שלנו מחדש, אנחנו צריכים לבנות אליו דרך שמתאימה לו, וגם לנו. 

אני מלמדת בסדנאות שכל אחד מאתנו מונע מתוך צורך מוביל אחר. הצורך המוביל הוא זה שקובע איזו דרך פעולה תתאים טוב יותר לילד שלי. לדוגמה, ילד שמונע מתוך צורך של הכרה הוא ילד שצריך מרחב של אוטונומיה, בעוד ילד שמונע מצורך של בטחון, זקוק לוודאות.

בכל מקרה, ההבנה שהצורך של הילד שלנו הוא משמעותי, כשאנחנו בונים את ההורות שלנו, חייבת להיות במודעות ההורית. כי כל מי שיש לו יותר מילד אחד יודע שילדים הם שונים ודברים שונים עובדים עליהם.

ובסוף, ואולי הכי חשוב, ללמד את הילדים לדבר את מה שהם מרגישים וצריכים.

ואם רגע חוזרים להתקפת הזעם בקניון, אני יודעת שהתשובה הנפוצה בעולם ההורות אומרת להתעלם מהם, עד שירגעו. אבל תחשבו רגע על עצמכם בתוך סיטואציה של כעס ותסכול מאוד גדולים – מה הייתם רוצים שיקרה? שיתעלמו מכם? שיתייחסו לכעס שלכם? שיחבקו אתכם? לכל אחד מאתנו תשובה אחרת, הנובעת מהאישיות שלנו וגם ממה שנכון לנו. 

ולכן, לכל ילד דרך משלו. ומה שחשוב הוא להתאים את הדרך לילד. ואחרי שאמרנו את זה כדאי גם להדגיש שכעס ותסכול דורשים הכרה והתייחסות. זה לא אומר, בהכרח, לעשות את מה שהילד מבקש, אלא לתת מקום לתסכול, למרות האמירה הברורה שלכם של מה שאתם מוכנים ומה שאתם לא.

אז מה אני מציעה שתעשו?

  1. תנשמו! זה תמיד טוב! יציבות ורוגע מאפשרים לילדים שלנו להכיר את הגבולות של עצמם, בלי לדאוג לגבולות שלנו. כשאנחנו יוצאים מאיזון, גם הילדים שלנו יוצאים מאיזון, ובדיוק בגלל זה האיזון שלנו הוא המרכז של הסיטואציה.
  2. תחליטו ותעמדו בהחלטה. אם קבעתם גבול ואתם יודעים מהו, אין טעם להזיז אותו שוב ושוב כדי למנוע מריבות- בטווח ארוך, חוסר היציבות הוא בדיוק מה שמייצר מריבות.
  3. תסבירו- כדי שהילדים יבינו ויוכלו לפתח אחריות ועצמאות בתוך הסיטואציה. (זה גם מונע מהם ל”שבור את הגבולות” שאתם רחוקים).
  4. תכירו- את הילד שלכם, מה עובד עליו, איך אפשר להגיע אליו ותשתמשו בכלים הנכונים
    (אני מקדישה לזה מפגש שלם בסדנת ההורים שלי, זה מאוד מאוד מאוד חשוב!)
  5. ותתייחסו- לרגשות, לתסכול, לעצבים ולכאב.

ולסיום, גיל שנתיים ה”נורא” הוא גיל קסום, שמביא איתו, לצד הקושי, גם הרבה רגעים קסומים ומופלאים ששווה להתייחס אליהם ולהעצים אותם.
המיקוד שלנו ברגעים האלה יעזור לנו לצלוח גם את אלה שיותר מאתגרים.

Leave a Response

חיפוש גני ילדים